מבוא

מושב עין-הבשור הוא מושב העובדים הראשון שהוקם ביוזמה פרטית, ומכך נגזר אופיו הייחודי מאז ועד היום.
ראשיתו של מושב עין-הבשור בהסכם השלום שנחתם עם מצרים בשנת 1979: הסכם השלום קבע שעל ישראל לפנות את סיני מכל המתקנים הצבאיים והאזרחיים. הפינוי יצא לפועל בשנת 1982.
בתחילה הציעו המוסדות המיישבים לתושבי סיני חלופות קרקע שונות, אך ההצעות לא היו מקובלות על כולם.

מפוני סיני לא שותפו בהכנת חבל הבשור[1] מכול וכול, והוא נבחר כאתר ליישובם מחדש בלא כל התייעצות עמם.
לוח הזמנים של פינוי סיני הותיר זמן מספיק כדי לתכנן העברה מסודרת של יישובי החבל לישראל. במרץ 1979 אישרה הכנסת את הסכמי השלום ובמאי 1979, בהתאם להסכמי השלום, פונה גן הירק של נאות סיני והוחזר למצרים. בחצי השני של 1979 ובשנת 1980 החלו גישושים למציאת יישובים חלופיים בעיקר למתיישבים החקלאים של חבל ימית. אחת ההצעות, של רענן וייץ, היתה להעביר את כל היישובים החקלאיים לחבל הבשור. פיתוח חבל הבשור היה חלק מתוכנית הפיתוח של המפעל הדרומי שוייץ היה מיוזמיה. עלות המבצע כולו אמורה היתה להסתכם במיליארד וחצי שקל. בעיני וייץ החשוב מכל היה להבטיח חיץ התיישבותי רצוף וצפוף מול המתיישבים המצרים בחבל סיני, וזאת רצה להשיג על ידי הקמת חבל הבשור.
בנוסף להתנגדות שעוררה ההכתבה מגבוה וחוסר ההתחשבות בדעתם, למתיישבי סיני היו עוד שני נימוקים נגד ההתיישבות בפתחת שלום. האחד הוא נימוק ריגשי: רבים מתושבי ימית לא רצו ואפילו הרגישו בלתי מסוגלים, לעבור ליישוב חדש כה קרוב פיסית לביתם הקודם.
נימוק שני היה ענייני: התנגדות חריפה למשק החממות שתוכנן עבור חבל הבשור. המפונים רצו משק שדה ולא מה שהם כינו "גטאות זכוכית". יחידת משק בבשור מורכבת משני דונם בתי זכוכית, דונם בית גידול מיריעות פלסטיק, עשרה דונם מטע ושמונה דונם שטחים חקלאיים פתוחים. לכל משק כזה הוקצו כעשרת אלפים מ"ק מים. זהו דגם משופר במקצת של דגם החממות של חבל ימית, אבל כפי שהוכיח הנסיון בחבל ימית, אי אפשר להתפרנס ממשק כזה בטווח קצר. אולם מפני שהוא מצריך עבודה שכירה וכרוך בהוצאות גדולות במשאבים, התנגדו רענן וייץ ואנשי הסוכנות התנגדות מוחלטת למשק השדה (קליאוט, אלבק, 1996).
התנגדות נוספת להתיישבות בחבל שלום היתה המרחק הגיאוגרפי, או כהגדרתו של חבר מושב: "סוף הכביש". במשך עשר שנים ישבו ב"סוף הכביש" אשר על כן כעת רצו המתיישבים להתקרב למרכזים התיישבותיים.
תחילת העבודות לקראת בניית חבל שלום עוררה בקרב מתיישבי סיני תחושה שאין להם שליטה במצב, ושהם, בעצם, נישאים על ידי הגורמים הממשלתיים נגד רצונם; לדבריהם – "אנחנו לא מזוודות". בשלב מסוים, אף יצאו מספר אנשים ממושב שדות בנסיעה על טרקטורים על מנת לשבש את המדידות בחבל שלום. הדברים הגיעו לידי כך שאותם חברים נעצרו על ידי משטרת אופקים, והוגש נגדם כתב תביעה.
תושבי סיני רצו בהתיישבות חלופית, אך הם דרשו את חופש הבחירה וההחלטה לגבי איזור ההתיישבות ולגבי מבנה המשק החקלאי. לשם כך הם חיפשו קרקעות בתחומי הקו הירוק שאליהן יוכלו להעתיק את מושבם.
חברי שדות רצו מאוד את חולות ניצנים או מקום ליד גבעה 69.
נתיב העשרה דיברו על כרמון או מכמורת.
באוגדה חשבו להרחיב את מושב גן שורק.
כאשר הנושא הלך והסתרבל, המדינה משכה ידה מן הכוונה למצוא פתרון התיישבותי, ובחרה – מטעמים פרקטיים – לפנות לדרך הפיצוי הכספי למפונים.
אלטרנטיבות אחרות שנבדקו על ידי מתיישבי סיני היו:
א. להצטרף למושבים חזקים כגון לכיש או עין יהב.
ב. לקנות בצורה מאסיבית משקים במושב הנמצא במצב של פשיטת רגל.
כל האלטרנטיבות הללו נדחו. בד בבד היו חברים שניסו לקנות משקים באופן פרטי. כתוצאה מכך האמירו מחירי המשקים החקלאיים. (מחירי המשקים החקלאים בארץ היו בשפל המדרגה בשנים 1980 – 1981, וזאת מכיוון שפתיחת המכסות לייצוא פרחים, גרמה להתמוטטות משקים גדולה).
בסוף שנת 1980 המסרים ששודרו ממשרד החקלאות היו סותרים. אריאל שרון, שר החקלאות דאז, הבטיח לתושבי סיני ש"כל מפת מדינת ישראל פתוחה בפניכם". ואילו אברהם בן מאיר, מנכ"ל משרד החקלאות, טען באוזניהם כי "אנחנו לא מדברים על אלטרנטיבות ואין לנו מה להציע לכם".

——————————————————————————–

[1] הכוונה ל"חבל שלום", שנקרא כך בשל קרבתו לקיבוץ "כרם שלום" וללא קשר למצב השלום שציפו לו בעקבות הויתורים הטריטוריאליים.

 

מבוסס על עבודת סמינריון "עין הבשור – רוח חדשה בהתיישבות" מאת חגית שלו, 2001