יוצאים לדרך חדשה

קבוצת מתיישבים החליטה לקחת את גורלה בידיה ולקבוע את עתידה בעצמה – לבחור היכן יבנו את חייהם החדשים ולקבוע את אופיים.
קבוצת המתיישבים החלה להתארגן כקבוצה עצמאית ופנתה אל המוסדות המיישבים בדרישה לקבל משבצת קרקע להתיישבות ליד צומת מגן.
התחושה במושבי סיני היתה תחושת אין מוצא. אברי ראב"ד, חבר מושב שדות, שעבד בעבר במחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, טען באוזני חבריו שחולות ניצנים לא יינתנו לשדות מסיבות שונות של ייעוד הקרקע, ומשום כך המליץ לחשוב על אפשרות אחרת. חברי המושב נחלקו בדעותיהם – בין המאבק על חולות ניצנים לבין מציאת פתרון אחר. סביב אברי החל להתגבש גרעין של אנשים, שרצו ללכת להתיישבות חדשה.
אברי ראב"ד הכיר מעבודתו בסוכנות את משבצת הקרקע שעליה יושב היום עין הבשור. במקור יועדה משבצת זו להקמת קיבוץ, אך התוכנית נזנחה, והמשבצת נשארה ריקה. אברי חשב שהפתרון הפרקטי יהיה להתיישב בצפון הנגב. במשך שנים ניתנה האדמה לקיבוצי האזור בהחכרה חד שנתית לגידולי חורף. הקיבוצים התנגדו להתיישבות.

חבר עין הבשור מספר: "זעקנו לגורמי הממשלה, ביקשנו להיפגש עם שרים. הפגישו אותנו עם שר האוצר, מר יגאל הורביץ. הוא היה מושבניק, בעל מוטיבציה להתיישבות. חשבנו שמצאנו בן ברית, אבל – לא, טעינו. הוא התנגד להקים יישובים שהם לא בשטחים המשוחררים. שהרי להקים יישוב עולה כסף, וקופת המדינה ריקה. אמרנו שאנחנו לא רוצים כסף נוסף מהמדינה, נקבל פיצויים ואתם נבנה את היישוב. הוא הביט בנו במבט מזלזל ואמר: "אין חיה כזאת, כל יישוב שקם רוצה תקציבים, ותשתיות עולות כסף רב". אמרנו שאם נתיישב בשטחים זה גם יעלה כסף, הוא אמר נכון אבל זאת משימה לאומית. שאלנו: ולהתיישב בנגב?".
בשלב הזה הצליחו מספר חברים להיפגש עם ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ועם שר החקלאות דאז, שמחה ארליך. אחרי שהחברים הסבירו להם שאין להם דרישות כספיות, שהזמן דוחק ושאין להם פתרונות אחרים, ביקשו את משבצת הקרקע של עין הבשור. ראש הממשלה אמר לשר החקלאות: "תן להם", והאחרון חייב את החברה לפיתוח של מושבי הנגב לאשר את הקרקע. כמו כן חייב את אברהם בן מאיר להיפגש עם החברים ולהסדיר את עניין מכסות המים. העניין אושר, בתנאי שיוכיחו שיש להם 60 חברים לפחות
כאשר ניתנה הקרקע, היא ניתנה ל"מושב עובדים בהתארגנות". הגורמים האחראים לא היו מודעים לעובדה שמדובר באנשים פרטיים. מבחינתם, דובר על כך שמעבירים את רוב
מתיישבי שדות למקום החדש. בעבור הגורמים שמחזיקים בקרקעות: הרשות לתכנון במשרד החקלאות או מנהל מקרקעי ישראל, היתה חשיבות לזמינות קרקע ולאיכותה לצורך התיישבות חקלאי
ת. הדיון בחלק הפורמלי: ההחלטה על הקמת ישוב, הכנת פרוגרמה לתיכנון היישוב, מספר התושבים ומקור הכנסתם, היה משני.
מכאן והלאה, נקראה משבצת הקרקע בפי כל "תל שרוחאן", על שם התל הגובל באדמות ממזרח.
לצורך קבלת הקרקע היה על המתיישבים להתאגד כעמותה. האנשים החלו נאספים

כאמור, החלה מתגבשתקבוצה של מספר חברים ממושב שדות שדיברו על התיישבות חדשה. כיוון שמושב שדות לא היה מאוחד בדעתו, החליטו החברים להגדיל את מספרם על ידי פנייה לאנשים ממושבים נוספים. הקבוצה גדלה בהדרגה ויצרה "ועד הקמה" המורכב מנציגים מהמושבים השונים. יחד החלו בניהול תעמולה פנימית לרעיון ההתיישבות החדשה בכל יישובי סיני. ברור היה לכולם שעל הקבוצה למנות 65 משפחות לפחות כדי להצדיק התיישבות חדשה. גיבוש קבוצה סביב רעיון התיישבות חדשה בנקודת זמן זו היה משימה לא קלה. ההצטרפות לרעיון דרשה מן החברים שני דברים בעייתיים: האחד – לתת אמון באנשים שהם יוכלו להשלים את המשימה. והשני – להשקיע כסף. הדילמה שעמדה בפניהם היתה שהם עשויים למצוא את עצמם, שנתיים שלוש אחר כך בלי כסף ובלי ישוב

 

מסע השכנוע התבסס על כמה סעיפים מרכזיים. זה לא היה שולחן ערוך, עם סעיפים מרכזיים וסעיפי משנה. הוא גם לא הופץ בכתב, הוא, למעשה, היה תורה שבעל פה. הוא כלל צעדים מעשיים להקמת מושב וקווים עיקריים לפני המושב" (חבר מושב). העקרונות לאורם התגבשה קבוצת המתיישבים החדשה היו אלו:

  1. א. החברים בקבוצה יהיו אנשים שעברו חוויה דומה, מתוך הדגשת ה"ביחד".
  2. ב. ליברליות הנה מילת המפתח. יש לתת לחבר לחיות את חייו בלי התערבות. נגזר מכך שאין מסתפחים לאף גוף התיישבותי.
  3. ג. הקבוצה הגדירה עצמה כקהילה חקלאית, שבה כל חקלאי ה
    וא עצמאי. בתקופה הנדונה, אנשים שהיו ביתרות זכות באגודה לא יכלו לממש אותן, כי אירגוני הקניות התחילו להתמוטט. אשר על כן קבעו, שבהתיישבות החדשה שיקימו, אנשים יוכלו לקבל אשראי רק תמורת שיעבוד נכסים, כדי למנוע מצבים מעין אלה. כמו כן לא תהיה ערבות הדדית, ולא יהיה שיווק משותף.
  4. ד. דיברו על תנאים אקלימיים דומים לתנאים בסיני, מת
    וך מחשבה על הצלחה חקלאית – כלכלית, כאשר לנגד עיניהם עמד גידול עגבניות בשטחים פתוחים. בדיעבד, גילו שהתנאים האקלימיים שונים בתכלית.
  5. ה. שאיפה לאיכות חיים.
  6. ז. קבעו שלא תהיה למושב זהות פוליטית.
  7. ח. דיברו על תכנון פיזי אחר: חלקות א' גדולות, כביש ליד הבית ולא מעבר לחלקות א' ועוד.

מסמך תקנות האגודה
בשלב זה הגיעו להסכמה בנושא הקרקע. המוסדות היו מוכנים לתת את משבצת הקרקע של תל שרוחאן לקבוצה, בתנאי שיוכיחו שיש להם 60 חברים לפחות. אי לכך התחדש מסע השכנוע: נסעו לנביעות ולזהרון, בפתחת רפיח נפגשו עם חברים מהמושבים ובחוגי בית סיפרו והסבירו על ההתיישבות בתל שרוחן.
כעת התעוררה בעיה: חבר שיתחייב להתיישבות זו לא יוכל להתחייב לאחרת, ואם זו לא תצא לפועל – ימצא עצמו קרח מכאן ומכאן. הפתרון נמצא בניסוח הצהרה מסויגת: והיה אם ההתיישבות בתל שרוחאן תצא לפועל…. אזי רואים עצמם מחויבים להתיישבות זו. לנוכח 62 הצהרות כאלה הסכימו המוסדות לחתום על נוסחה ראשונה של הסכם חכירה חד שנתי.
הרעיונות שעליהם דיברו קסמו לאנשים, ובהדרגה הצליחו לרכז קבוצה של 110 אנשים, שאמרו שיש אפשרות שיצטרפו.
בנקודה זו עברו הדברים לשלב הפורמלי. כעת התבקשו המעונינים להצטרף לשלם דמי תכנון ראשונים, שיאפשרו לפנות לחברה שתכין הערכת מחיר להתיישבות. פנו לחברת "ד.א.ל" – חברה לפיתוח הנדסה, שאמדה את עלות יחידת משק בכ – 50,000$

הסוכנות ומשרד החקלאות לא אפשרו לעלות על הקרקע עד שלא יהיו 60 משפחות שהתחייבו כספית. זמן רב הסתובבו עם קבוצה של כ – 50 עד שלפתע הצטרפה קבוצה גדולה ממושבי בית"ר שהעלתה את המספר ל – 72. היו גם אנשים ש"ישבו על הגדר", לא רצו להחליט, אך בסוף הגיעו לעין הבשור

עם רשימת ה – 72 פנו לסוכנות וקיבלו את הקרקע והחיבור למים בסוף שנת 1981.
ועד ההקמה שימש גם כ"ועדת קבלה". המועמדים היו צריכים להביע את רצונם להתיישב ולהמשיך באורח חיים חקלאי.

 

מתיישבי עין הבשור על פי מוצאם:

עין הבשור יישוב המוצא
משפחות באחוזים  
27
8
12
2
1
7
0
6
7
0
1
1
33.5
12.5
17
5
2.5
8.5
0
7.5
8.5
0
2.5
2.5
שדות
נתיב העשרה
אוגדה
פריאל
תלמי יוסף
דקלה
ניר אברהם
נביעות
חרובית
נאות סיני
ימית
אחר
72   סה"כ במספרים מוחלטים

הנתונים נלקחו מתוך: קליאוט, אלבק, 1996.

 

מבוסס על עבודת סמינריון "עין הבשור – רוח חדשה בהתיישבות" מאת חגית שלו, 2001