שלב מיסוד פרוייקט ההקמה

כאשר אפשרות הקמת המושב באופן עצמאי הסתמנה כבת-ביצוע, הקדישו מייסדי המושב מחשבה לדרך שבה ינוהל פרוייקט ההקמה. לצורך כך פנו המייסדים ליועצים מן התחומים הרלוונטיים:

בתחום ניהול הכספים והמיסוי פנו למשרד רואי חשבון ברייטמן. משרד שטיפל ברבים מתושבי פיתחת רפיח. האנשים שטיפלו בעניין הם רו"ח ברייטמן ובר לבב. בתחום המשפטי פנו המייסדים למשרד עו"ד היים, שליווה אותם בשדות. המטרה היתה ליצו ר גופים – ישויות משפטיות לצורך ההקמה, וכן לטפל נכון בכל נושא ההתקשרות החוזית עם קבלנים.
בתחום תכנון הפרוייקט והבאתו לביצוע בחרו החברים לעבוד בשיטה של חברת פיקוח. להבדיל מעבודה עם הסוכנות, אשר מחויבת לעבוד לפי מכרזים (למכרז יש נהלים). החברים בחרו ב"ד.א.ל חברה לפיתוח הנדסה", בהנהלתו של אילן ליפשין.
ד.א.ל הכינה תוכנית. זו הוגשה למספר קבלנים, ואלה הגישו הצעות לביצוע. ד.א.ל. בדקה את ההצעות ונתנה המלצות לאגודה באשר לקבלנים שאתם יש להתקשר. בשיטה זו היו פטורים מנורמות של מיכרז, וההחלטות התקבלו על פי קריטריונים של איכות ומחיר. השיטה איפשרה לעבוד עם קבלנים קטנים ובכך להוזיל עלויות. זאת ועוד, העבודה עם חברת פיקוח איפשרה תכנון שאינו כפוף לוועדות השיפוט הסוכנותיות, ולהחלטותיהן המקצועיות: כביש כזה או צורה כזאת של מושב.
את שלבי הפרוייקט הראשוניים ניהלו אברי ראב"ד, אשר קלוש וחיים רם. בשלב הבא מונה נדב נחמני למנהל הפרוייקט. רינה מור עבדה בזמנו כמזכירת המושב, וביחד הם טיפלו בפרוייקט ההקמה. באופן הזה הפרוייקט נוהל על ידי מספר מינימלי של אנשים. הדבר תרם לפשטות העבודה ולניהול הפרוייקט על פי גישה כלכלית טהורה. כמנהל הפרוייקט עסק נדב בכל הגופים וחתם על שלושה פנקסי צ´קים. רינה בתפקידה היתה אחראית על כל הרישומים, על גביית הכספים מהחברים ועוד.
חודשים לפני התאריך המיועד לפינוי התקיימו דיונים בעניין המגורים בתקופה שבין הפינוי לבין סיום בניית הבתים הפרטיים. האם יתגוררו במרכז קליטה, או מרכז קהילתי מסוים? נבדקו מספר אפשרויות בנושא. לדוגמא: מרכז קליטה בבאר-שבע. החברים נסעו לביקור, וגילו שהמקום לא מתאים למגורי משפחות לזמן ארוך. הזמן הלך ואזל, והחברים הגיעו למסקנה שאין דרך אחרת אלא לבנות בתים זמניים בשיטת הבניה המהירה.
הוחלט אפוא לפנות לחברה שתקים בתים זמניים לכל משפחה שתרצה. הפנייה לחברה תיעשה מטעם השותפות אך תמומן באופן פרטי על ידי החברים. הרוב רצו.

חודש ימים ארך חיפוש חברת הבנייה ובחירת דגם הבית. בחודש ינואר 1982 נחתם הסכם בין השותפות לבין חברת "פבר" על בניית יחידות מגורים דו תכליתיות ובתוך 11 שבועות. באפריל אותה שנה הושלמו המבנים ונמסרו לתושבים. הבתים נבנו בשיטה של ספינקריד, שיטת בניה טרומית (כמו לגו) שאיפשרה בנייה מהירה מאוד.
מבחינת החברים היה ברור שהבית הזמני לא יוקם על חלקת הבית. האפשרות הנוספת היא בנייה מעבר לכביש, באזור המשקי. באזור המשקי אסור לבנות מבנה מגורים, אך מותר לבנות מחסן. לכן הוחלט להקים מחסנים. לחלק את המחסנים -חלוקה פנימית על ידי קירות גבס, ולגור בהם עד להשלמת הבנייה של הבית הפרטי. כלפי החוק – אלה מחסנים. ואמנם הם נקראים כך עד עצם היום הזה.

משפחות שבחרו לא לבנות "מחסן" התגוררו בפרק זמן זה בשכירות ב"מרכז צוחר", המרכז האיזורי של המועצה האזורית אשכול. היו גם מי שבחרו לבנות מבנה זמני בעצמם. אחרי תקופה מסוימת החליט משרד החקלאות לתת מענק שכיסה את רוב עלות הקמת המחסן. ביום העלייה על הקרקע עמדו המחסנים שורות שורות. ליד כל מחסן עמדה מכולה שטמנה בחובה את "חייהם" של המתיישבים החדשים. את מקומם של הכבישים העתידיים סימנו דרכי כורכר, ואת החשמל סיפקו גנרטורים קטנים "שהספיקו לשתי נורות ומקרר, ואם רצית להפעיל מכונת כביסה, היה צריך להפסיק את המקרר"(חבר מושב).

בנושא הכבישים – היתה זו בחירה של מנהל הפרוייקט, שלא לקדם את סלילתם, וזאת מן החשש שתנועת המשאיות הכבדות של קבלני הבניין תהרוס את הכבישים ויהיה צורך לחזור ולסלול אותם מחדש. במקום כבישים היה כורכר, וניתן היה להוסיף ולהדק לפי צורך.